ברירת-מחדל  |  English  |  Russian  |  
סדנא לשחזור גלגולים  |  הספר "חלומות היפנוטיים"  |  שאלונים  |  דיסקים להרפיה  |  קורס לירידה במשקל  |  צור קשר  |  איך להגיע?  |  אבחון וטיפול רוחני בבעלי חיים  |  

תאריך ושעה
 



להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 


דף הבית >> מאמרים מקצועיים

ד"ר ליאנה אורין סופר

ברוכים הבאים לעמוד "מאמרים מקצועיים"!

   

 

1. פרק "הצלה מחנק"
2. פרק "על קצה הנקז"
3. פרק "מוות כגאולה"
4. מקרה של שיעול כרוני וכאב גרון - הקש כאן.

בס"ד.

 

מתוך הספר "רפואה מטאפיזית".

הצלה מחנק 

מאת ד"ר ליאנה אורין סופר.גלגל הצלה

זהו מקרה אמיתי. כל השמות שונו כדי לשמור על צנעת הפרט.

 המטרה לכתיבת הספר היא העברת מידע לקהל המטפלים ולקהל הרחב, על מנגנוני הרפואה בכל מישוריה – הקונבנציונלי, האלטרנטיבי והמטאפיזי. מאחר וצברתי ניסיון רב בכל אחד מהמישורים הללו, עליי להעביר מסר על יכולות הריפוי בכל אחד מהם. אני מבטיחה שהפעם אספר לכם על מקרה עם סוף יחסית טוב.
באותה התקופה בה עבדתי ביחידה לטיפול נמרץ לב, הייתי תורנית לילה. בעת כניסתי לתורנות קיבלתי את המחלקה מהרופא הבכיר, ד"ר גדעוני. הוא נתן לי הוראות לגבי טיפול ב-5 חולים. כאשר הגענו למיטה של החולה השישי, הוא אמר:

- כאן שוכב מקרה אבוד. הוא פיתח התקף לב גדול מאוד, יכולת התכווצות של ליבו 10 % בלבד.
- "מה ההוראות?"- שאלתי.
- הוא מקבל את המשתנים שלו, אך עדיין לא הטיל שתן. כנראה מתפתחת אצלו אי ספיקת כליות חריפה כתוצאה מתפקוד לב כושל. אין מה לעשות.
- "אבל הוא עלול לפתח בצקת ראות, הרי הוא לא נותן שתן!"- אמרתי.
- אני יודע... לא להתערב, לא להחיות. הניחי לו וזהו!
- "למה לא לעשות דיאליזה? או אולטראפילטראציה?"- התעקשתי.
- כי אין סיכוי שהוא יחיה. לפי תוצאות הבדיקות, נשארו לו לחיות מספר שעות בודדות.
- "אם הוא בכל זאת ייכנס לבצקת ראות מה עליי לעשות? לתת לו למות מחנק?",- אמרתי.
- תרדימו אותו וזהו!- אמר ד"ר גדעוני.
 
אחרי התדריך הייתי קצת בהלם. זאת לא הייתה הפעם ראשונה בה קיבלתי הוראות לא להחיות. אבל בכל זאת הפעם זה היה שונה, כי היה מדובר באדם צלול ושפוי, שהיה עצמאי עד לפני כיומיים, עד לפני ההתקף שהתפתח בפתאומיות. קיוויתי שאעבור את המשמרת שלי ללא מצבי חירום והדחקתי את חששותיי.
אחרי עזיבת צוות הרופאים נשארתי לבד עם 2 אחיות מנוסות. ביחידה לטיפול נמרץ לב האחיות לעתים מנוסות יותר מהרופאים. תמיד הרגשתי ביטחון במשמרות שלי ביחידה כי סמכתי עליהן. גם הפעם ידעתי שהן יהיו לצדי במקרה של החייאה. לפליאתי הערב עבר בשלום ואף יצא לי לנמנם מספר שעות...

התעוררתי מצעקות באישון הלילה. רגע אחרי שהבנתי איפה אני נמצאת (בד"כ זה לוקח כמה שניות), באה האחות נינה (שם בדוי) וקראה לי לבדוק את החולה שלנו. הוא אכן פיתח בצקת ראות... זה היה צפוי אך לא ציפיתי שזה יקרה במשמרת שלי.
ניגשתי אליו, הוא צעק בכל כוחו: "הצילו! אני נחנק! אין לי אוויר!" האחיות נראו די מעורערות. הן הביטו בי בשאלה. הרי כולנו זכרנו את התדריך של ד"ר גדעוני...
שאלתי את נינה:
- "האם הוא נתן שתן?"
- לא.
- "מה נשעה, נינה?", - שאלתי אותה בתקווה שתמציא פתרון ייחודי.
- את רוצה לתת לו מורפיום, ד"ר ליאנה?
- "למה זה יעזור? הוא לא מסוגל להוציא את הנוזלים הללו מהגוף! תני לו עוד משתנים ושימי לו חמצן באחוז
  גבוה"- אמרתי.
- הוא כבר מקבל מספיק. אולי ניתן לו מורפיום?- התעקשה נינה.

בינתיים החולה המשיך לצרוח ולהתחנן לעזרה. לא היו לי הרבה אפשרויות. אבל בכל זאת קראתי לנפרולוג וביקשתי עבור החולה ביצוע של אולטראפילטרציה באופן דחוף. הנפרולוג היה רופא מקצועי ונחמד, הוא מאוד השתדל לקבל אישור מהבוס שלו לפרוצדורה הנ"ל אבל הבוס שלו צלצל לד"ר גדעוני, אשר אמר לו שאין טעם להתאמץ עבור החולה לזרביץ, כי ממלא הלב והכליות שלו לא מתפקדות כראוי והפרוצדורה הזאת לא תביא לתועלת לטווך רחוק.
יכול להיות שד"ר גדעוני היה משנה את דעתו אילו היה נמצא ביחידה ושומע את צרחותיו של החולה, אבל הוא לא היה איתנו...
המצב של מר לזרביץ הלך והחמיר, קולו נחלש אך עדיין הוא התחנן לעזרה. בנוסף לכך, צעקותיו העירו את כל החולים של היחידה, כולם היו בלחץ ובחרדה.
קיבלתי החלטה בלתי שגרתית בעליל. קראתי לאחיות והוריתי להן:

- "בנות, אין ברירה אחרת, עלינו לעשות הקזת דם".
- את יודעת איך עושים זאת, ד"ר ליאנה? אף פעם לא עשינו זאת כאן.- הן שאלו.
- "זה קל, כמו תרומת דם. תביאו לי בקבוק של ליטר וציוד לתרומת דם...."

לפליאתי הן לא התנגדו. הציוד היה מוכן תוך שניות, הרגעתי את החולה ושחררתי את גופו מחצי ליטר של דם כהה וסמיך, אותו העברתי בקבוק סטרילי. תוך דקות ספורות מצבו התייצב, נשימתו הסתדרה והוא חש בהקלה. אחרי כחצי שעה הוא נשם בקלות ונרדם. אפילו לא הצטרכתי לתת לו מורפיום להרגעה. הקזת הדם עזרה לו לצאת מבצקת ראות. חייו ניצלו לעת עתה...
אט-אט כל היחידה חזרה לשגרה, החולים נרגעו גם הם וחזרו לישון. האחיות עודדו אותי בקשר לביצוע הקזת הדם. הרי הן ידעו שלמחרת, בתדריך של הבוקר, ד"ר גדעוני יתפרץ עליי בשיא קולו. הן אמרו לי שפעלתי נכון. הרי זאת הייתה הדרך היחידה להציל את לזרביץ ממות אכזרי מהחנק.

כשחזרתי למיטה שלי נותרו לי שעתיים לישון עד הבוקר. ידעתי שאקבל על הראש, אבל ידעתי שעשיתי מעשה נכון והייתי גאה בעצמי על כך שהצלחתי.
בבוקר התעוררתי מקול הלחשושים של הצוות. היחידה החלה להתמלא ברופאים. קמתי ויצאתי אליהם. כל החולים היו רגועים כולל לזרביץ. אף אחד מהרופאים לא האמין למראה עיניו – לזרביץ שרד את הלילה! איזה פלא! בנוסף לכך הוא גם החל להטיל שתן, הוא התגבר על אי ספיקת הכליות שלו!
 החולה לא זכר כלום מהלילה. הוא לא זיהה אותי למחרת בבוקר. השמועה על הצלת חייו כבר התפשטה בכל רחבי בית החולים! כולם ידעו שאני ביצעתי הקזת דם לחולה ביחידה!
כולם צחקו משמחה ומהשעשוע שחיכה להם בתדריך הבוקר. הכל ידעו שאני הולכת לחטוף.
המראה העירני של לזרביץ עודד אותי ונתן לי תחושה של הגשמה ושל נכונות מעשיי. לא פחדתי מגדעוני, הייתי מוכנה לקרב איתו. והוא לא איחר לבוא.

ד"ר גדעוני התפרץ ליחידה בצעקות:
- "איך העזת לעשות הקזת דם ביחידה לטיפול נמרץ! על מה את חושבת? מה היו הוראותיי? אמרתי לא להחיות!",
   -הוא ממש השתולל!
- "אתה צודק, ד"ר גדעוני, אני לא החייאתי אף אחד, רק שחררתי לו קצת לחץ נוזלים בגוף".
- "איך את מעיזה! אני אסרתי עליך לעשות לו אולטראפילטרציה! את עקפת את פקודותיי! את חצופה! 
  זה לא הבית שלך כאן, אני קובע כאן! אני לא מרשה!",- הוא המשיך להשתולל ליד כל הצוות והחולים
  המאושפזים.
- "הנה, כתוב כאן במדריך של וושינגטון (מדריך לטיפול במצבי חירום), תקרא בבקשה, (הושטתי לו את
  הספר) כתוב כאן שניתן לבצע הקזת דם במקרים של בצקת ראות מלווה באי ספיקת כליות חריפה. 
  חשבתי שאתה מכבד את הספר הזה",- אמרתי לו בנימה אירונית.
- "בואי לחדר שלי מיד",- אמר גדעוני וגרר אותי לחדר שלו.

הוא סגר את הדלת והחל לצעוק ולהשתולל. לא היו לי הרבה אפשרויות אלא לעמוד שם ולשתוק. החלטתי לתת לזה 5 דקות ואחר כך להסתלק. הייתי אמורה להתחיל יום עבודה חדש במחלקה אחרת בה התמחיתי. כאשר ראיתי שהוא לא נרגע אמרתי:
- "ד"ר גדעוני, האם שמת לב לעובדה שהחולה ניצל? או מה שחשוב לך זה רק ציות או אי ציות 
  לפקודותייך? הצלנו אותו, ראית שהוא כבר נתן שתן?"
- "מה? אני יודע! אז מה! הוא ימות בכל זאת! את לא קוסמת! רק הארכת לו את החיים לכמה שעות!"

הוא המשיך להשתולל אבל למזלי דפקו בדלת וקראו לרופא לצאת לבני משפחתו של לזרביץ. אני ניצלתי את ההזדמנות וברחתי למחלקה שלי.
שם פגשו אותי בתרועות רמות ובצחוקים. כולם בבית החולים כבר ידעו על התקרית הלילית ביחידה. חלק עודדו אותי, חלק צחקו על גדעוני, חלק לעגו לי שהסתבכתי. המנהל שלי הביע עידוד מאופק וחייך ברוך. הוא היה לצדי אך לא רצה להודות בזה לעיני הכל עקב הסולידריות שלו עם רופא בכיר גדעוני.

מה קרה בהמשך?
ד"ר גדעוני הודיע לבני משפחתו של לזרביץ שהוא הציל את אביהם באמצעות הקזת הדם.
לזרביץ השתפר והועבר למחלקה שלי להמשך הטיפול וההתאוששות. היה לי עוד שבוע של חסד בראותו מסתובב בנוחיות במסדרונות המחלקה.
לאחר השבוע לזרביץ נפטר בשינה. מוות בנשיקה. בלי חנק, בלי סבל, בלי מחשבות.
היה לי עצוב, אבל ידעתי שהצלחתי. אפשרתי לו למות בכבוד ובשקט. נתתי לו עוד שבוע של חיים, של חופש. זה היה שווה את כל הצעקות והאשמות של גדעוני.

למרות שגדעוני שמח להודיע על צדקתו ועל הגשמת חזונו בנוגע לפטירתו של לזרביץ, הוא לא קיבל אהדה משאר הרופאים. ד"ר גדעוני לא רכש לעצמו חיבה בבית החולים עקב חוסר הרגישות שלו. התקרית הזו. רופא אחר היה שמח שהצלחנו להציל את לזרביץ והארכנו את חייו. כל רופא היה מעריך אותי ואת צוותי הלילי על גילוי התושייה ומציאת דרך לטיפול בחולה אנוש. רק הרופא הזה היה כל כך לא מתחשב כדי להשפיל ולהאשים מצד אחד ולרשום את ההצלחתנו על שמו, מצד שני.
אני שמחה שרוב הרופאים לא כמותו.
אלוהים נותן לנו כלים לעזור לזולת. עלינו להשתמש בכלים הללו כדי להביא אור ושמחה למטופלים. עלינו להיות נטולי אגו ואינטרסים אישיים.

על הרופא לדאוג לאינטרס של החולה ולכוונו להחלמה. אולי לפעמים קשה לנו לשים בצד את רגשותינו האישיים ולהתגייס לשירות הכלל... האל נותן לנו אפשרות הבחירה.
לא כל אחד אמור להיות רופא. עלינו לבחור שוב ושוב, כל יום ביומו, האם אנו רוצים להמשיך ולשרת את הזולת בכל תנאי ובכל שעה... על הרופא להיות שם כי הוא באמת רוצה לעזור. בכל רגע ניתן לפרוש.
אני פרשתי משירותיי בקהילה. מצאתי לי דרך אחרת לעזור לאנשים. עשיתי את הבחירה שלי ואני שלמה איתה.
בהצלחה לכם בבחירתכם!

בראי הרפואה המטאפיזית:

מדוע תיארתי מקרה זה כאן בספרי? התקרית הזו הפריעה לי במשך שנים רבות. שמרתי אותה בלב כזיכרון טראומטי וחיכיתי להזדמנות לשחררה. כעת אני מרגישה משוחררת כי העליתי אותה כאן, באתר נבית שלי.
מה נוכל ללמוד מהתקרית הזאת?

האם חשובה הדרך בה נמות?
האם סוג המוות והנסיבות משנים משהו?
בהחלט כן!

עלינו לזכור שהנשמה סופגת את כל הטראומות, בעיקר את טראומת המוות, ומעבירה אותן גם לגלגולים הבאים. סביר להניח שאילו לזרביץ' מת מחנק באותו הלילה ביחידה, הטראומה הזאת הייתה נחרטת לו בזכרון הנשמתי. יכול להיות שבגלגול הבא הוא היה נולד עם אסטמה או עם קשיי נשימה בנוסף לחרדת המוות.
אז מה עשינו בעצם (אני ואחיות היחידה)? לא רק הארכנו את חייו בשבוע ימים... אלא אפשרנו לו למות בשקט במיטתו ממוות נשיקה. מוות כזה מאוד ידידותי לנשמה ולרוב לא גורם לטראומות ואף לפחדים ומחלות בגלגולים העתידיים.
לפי הראייה המטאפיזית יש הבדל עצום בין סוגי המוות. עלינו הרופאים לזכור זאת.

כל הזכויות שמורות לד"ר ליאנה אורין סופר.
לתגובות שלח ל liana_a@netvision.net.il

לראש הדף הקש כאן.
לעמוד בעיות ילדים הקש כאן.
לעמוד רפואה מטאפיזית הקש כאן.
לעמוד הספר "מי לקח את המיטה שלי?" הקש כאן.
לעמוד שחזור גלגולים הקש כאן.
לעמוד הספר "חלומות היפנוטיים" הקש כאן.
לעמוד ההיפנוזה הקש כאן.

 


   בס"ד.

מתוך הספר "רפואה מטאפיזית".

על קצה הנקזעל קצה האיזון

מאת ד"ר ליאנה אורין סופר.

זהו מקרה אמיתי. כל השמות שונו כדי לשמור על צנעת הפרט.

  כשזה קרה הייתי באמצע התמחות ברפואה הפנימית. מאז עברו מספר שנים טובות, אך לא הצלחתי לשכוח מהמקרה.
יום אחד קיבלנו למחלקה חולה חדשה. נקרא לה בשם בדוי ורה. היא אובחנה כחולה בדלקת ראות קשה. מיום ליום מצבה הלך והדרדר. המומחה לראות החליט על הכנסת נקז פלוירלי (צינור פלסטיק שמוכנס לחלל הבין הריאתי). גם רופאי מחלקתנו הסכימו. נוקז נוזל מוגלתי בכמות גדולה, חומה ירד ומצבה השתפר.
ורה הייתה אישה נחמדה. הייתה לה בת אוהבת שביקרה אותה מדי יום. חוץ מבתה לא היו לוורה קרובי משפחה.
כבר חשבנו שהיא מחלימה, אך חומה שוב עלה ובצילום ראותיה ראינו כמות נוספת של מוגלה.
הנקז שכבר הוצא הוכנס שוב, גם הפעם ניקזו מראותיה כמות נדיבה של נוזל ירקרק וסמיך.
ורה הרגישה טוב ואף ירדה ממיטתה והסתובבה חופשי במחלקה. שמחתי שהיא מבריאה, כולנו נקשרנו אליה, היא הייתה חיננית ונוחה. תמיד חייכה ושיתפה פעולה.
תוך ימים מספר ורה כמעט הבריאה. שלחנו אותה שוב לצילום ראות כדי להיווכח שהנוזל נספג כדי להכין אותה לשחרור הביתה.
במחלקת הרנטגן ערכנו אספת רופאים, בה השתתף ד"ר עקשן (שם בדוי), המומחה לראות שהורה על הכנסת הנקז. בצילום הראות של ורה עדיין ניכר נוזל. בנוגע להמשך טיפולה דעותינו התחלקו. אנו, רופאי המחלקה הפנימית רצינו להמתין ולתת לוורה סיכוי להתגבר על המחלה ללא התערבות כירורגית נוספת. ד"ר אקשן חשב אחרת. הוא אמר בנחישות:
- חייבים לנקז אותה שוב! איך אתם לא רואים שיש לה מוגלה בראות?! אסור לחכות!
- "אבל היא מרגישה נפלאה! היא גם נראית טוב!", אמר ד"ר אילן (שם בדוי), מנהל מחלקתנו.
- זה רק נראה כך. זאת מחלה ערמומית! אם לא ננקז אותה שוב, היא תדרדר ותמות! הרי יש לה פלגמונה! (מוגלה נוזלית)
- "אני לא יודע, אקשן, קשה לי לתת לך אישור לניקוז נוסף... היא אישה בת 60, לא כל כך צעירה. אין לדעת איך תעמוד בניקוז חוזר... אנחנו לוקחים סיכון..."
- הסיכון באי העשייה! אילן, אם לא ננקז כעת, יהיה מאוחר לעשות זאת בהמשך. כאשר היא תידרדר, אז היא באמת לא תעמוד בזה!
- "אני לא יודע... עליי לחשוב... להתייעץ עם רופאיי... נודיע לך על החלטתנו."
- בסדר, רק תזדרזו, אנו בסוף היום, עליי לצאת מכאן בעוד כשעתיים.
ד"ר אקשן קם ועזב את החדר הישיבות. ברגע שעזב מיד התחלנו לדבר על המצב. כולנו (רופאים במחלקה הפנימית) היינו נגד התערבות כירורגית. כולנו הרגשנו שאסור לנקז את החולה. בסוף ד"ר אילן דיבר:
- שמעו חבר'ה... אני לא יודע מי צודק... גם לי לא כל כך בא לנקז אותה... אבל אקשן התחיל לטפל בה, הוא המומחה לראות היחיד כאן... מין הראוי שניתן לו את הקרדיט המלא...
- "לא, לא, אל תתן לו!"- נשמעו הקולות. אך זה לא עזר. ההחלטה התקבלה! הדין נגזר.

אני ידעתי שזה הסוף של ורה. בתת-המודע ידעתי שאסור לנקז אותה שוב. כבר אז יכולתי לתקשר ולנבא אירועים מסוג זה. אבל מה יכולתי לעשות? הייתי שרויה בקונפליקט... מצד אחד רציתי להתריע, לספר לורה שהולכים לסכן את חייה... מצד שני, הייתי מחויבת לאתיקה הרפואית, הייתי בצדו השני של המטרס... החלטתי לדבר עם ורה. ניגשתי אליה, שאלתי: "מה נשמע", ומסרתי לה את הבשורה:
- הרופאים החליטו לנקז אותך שוב, ורה. יש לך עדיין מוגלה בראות.
- "אני יודעת ד"ר. ד"ר אילן סיפר לי הרגע".
- מה את חושבת על זה, ורה?
- "מה לעשות? אם אתם (הרופאים) חושבים שצריך לנקז, מי אני שאתנגד?"
- למה לא? את יכולה להתנגד! חתמת כבר על טופס ההסכמה?
- "עוד לא. אבל אני אחתום. ד"ר אילן אמר לי שזה לטובתי. אני מאמינה לו".
- ורה, אבל סיפרת לי שאת מרגישה טוב! אולי את חושבת שתתגברי על המחלה ללא ההתערבות?
- "ד"ר ליאנה'לה, אני אישה קטנה, איני מחליטה, אלא הרופאים. אני אעשה מה שיגידו לי.
- אבל...
- אני לא מבינה אותך, למה את מציעה לי להתנגד?"
- לא חשוב, עזבי ורה, תשכחי ממה שאמרתי לך... דרך אגב, איפה בתך?
- "היא תבוא רק בערב. את צריכה אותה?"
- לא, זה בסדר. בהצלחה!

לא יכולתי לשנות כלום. ורה כל כך סמכה על שיפוט הרופאים שלא הייתה מסוגלת להפעיל שיקול דעת משלה. אולי היא פשוט לא רצתה לקחת אחריות על חייה? אולי... מי יודע... תחושה נוראית עלתה בגרוני. שמעתי רעש צעדים מתקרבים ותוך רגע נכנסו לחדר של ורה ד"ר אקשן, ד"ר אילן וכל הרופאים המתמחים שלנו. נשארתי גם אני כדי להיות נוכחת בפעולת הניקוז. עמדתי שם ופחדתי פחד מוות, עטופה בתחושת בזבוז משווע וריקנות מפחידה.

זה לא נמשך זמן רב... ד"ר אקשן הכניס את הנקז ובין-רגע ורה גלגלה את עיניה, פיה התעקם והיא החלה לחרחר. היא פיתחה אירוע מוחי כנראה כתוצאה מתסחיף מוחי. בוצעה החייאה, היא הונשמה אך לא חזרה להכרתה. כולנו עמדנו שם דוממים. לכולנו היה מבט מאשים כלפי אקשן, באותו הרגע אני ממש שנאתי אותו. הוא הרגיש מאוד לא נוח, הסתובב ויצא מהחדר. לאף אחד לא היה מה להגיד.
עמדנו שם עוד זמן מה בדממה מוחלטת, חלק מאתנו הזילו דמעה, חלק עמדו עם פנים מורדות עם הבעת ייאוש אין סופי. בלבי האשמתי את אקשן ואת אילן. רתחתי מכעס, אך לא ביטאתי לא כלום.
ורה נשארה ללא הכרה, הנזק המוחי היה גדול, היא הונשמה... היא הזדקקה למכונת ההנשמה כדי להמשיך להתקיים.
הלכתי הביתה עצובה. ניסיתי להדחיק את האירוע, להשכיח אותו. אך זה לא כל כך הצליח, כי בתת-המודע ידעתי מה יהיה הסוף. למחרת בבוקר מיטתה הייתה ריקה... היא נפטרה בלילה...
לא דיברנו עם ד"ר אילן במשך מספר חודשים. הוא היה מנודה אצלנו במחלקה. הוא הרגיש רגשי אשם כבדים. ראינו עליו שהוא ממש התייסר. הנידוי שלנו לא הוסיף במיוחד להרגשתו. לא יכולנו למחול לו... בכל אופן אז, כשהפצע היה די טרי. עם הזמן המקרה נשכח והכל חזר לקדמותו.

כעת, אחרי שנים כה רבות אחרי האירוע, אני עדיין כואבת. קשה לי לאבד את המטופלים שלי. אני זוכרת את כל ההחייאות שהצלחתי בהם, וחלק מאלה שלא הצלחתי...
ורה הייתה המטופלת שלי, היא שכבה בחדר שהיה בטיפולי. ראיתי אותה יומיום, דיברתי איתה, צחקתי איתה, הזרקתי לה תרופות ובסוף גם עזרתי להחיות אותה... וזה כאב. אילו היו עוצרים את ד"ר אקשן, אולי היא הייתה שורדת? ואולי לא... מי יודע מה היה קורה? בטח שלא אנחנו. אילו הניקוז היה מצליח, הייתה מבריאה ומשתחררת... ואולי לא.

בראי הרפואה המטאפיזית:

בראייה גלובלית, ורה נפטרה לא בגלל התערבות של אקשן, אלא בגלל שהגיע זמנה למות. הרי בחיים ובמוות אין שליטה לאדם, אלא לאלוהים! היום אני חושבת שוורה הייתה עוזבת אותנו בכל מקרה... אבל למה היא עשתה זאת בדרך הזאת? מותה העמיד את כולנו במבחן, במיוחד את ד"ר אקשן. הוא קיבל שיעור בלתי נשכח. כפי שאלוהים הקשה את לבו של פרעו כדי להראות לעולם את עשרת מכות המצרים, כך הוא הקשה את לבו של ד"ר אילן. מדוע הנ"ל הסכים להתערבות כה אגרסיבית? הרי הוא היסס... אין ספק שהוא הודרך מלמעלה. קרה מה שהיה צריך לקרות! ורה הייתה צריכה למות דווקא בדרך הזו ולא אחרת. אילו היא מתה בתאונת דרכים, האם מותה היה מהווה מבחן עבורנו? לא. לא עבורנו. מה היה המבחן שלי בנוגע למותה? איני יודעת... אולי המקרה שלה הראה לי עד כמה אוכל לחזות אירועים? אולי... ואולי היה עלי ללמוד שאל לרופא להתנשא ולחשוב שרק הוא יכול לרפא את החולה... אולי היה עליי ללמוד שגם לחולה יש יכולת לרפא את עצמו... בלי נקזים ובלי סכינים. מי יודע...

מאוחר יותר ניסיתי להבהיר לעצמי מה כל כך זיעזע אותי במקרה של ורה? הרי נחשפתי למקרים רבים של מוות במשך הפרקטיקה שלי ברפואה. היום אני יודעת שכעסתי יותר על ורה מאשר על ד"ר אקשן. כעסתי עליה שלא נלחמה על חייה, שלא הפעילה את שיקול דעתה, שכל כך בקלות מסרה את גורלה לידי הרופאים, כאילו היו אלוהים. גם הרופאים יכולים לטעות, והם טועים, כי אי אפשר לעבוד בלי טעויות! רובנו לומדים על הטעויות שלנו. זו דרכו של הטבע האנושי.
איפה החלק שמוטל על החולה? איפה האחריות של החולה על חייו, על בריאותו? מדוע אנשים כל כך פאסיבים? אילו ורה נלחמה על חייה, הייתה מתנגדת להתערבות הגורלית (הרי היא כבר הרגישה טוב), או הייתה מסכימה להתערבות רק אחרי ששמעה את כל ההסבר על הסיכונים ועל תופעות הלוואי, אולי אז הייתי מתייחסת לאירוע הזה כאל שיגרתי. דווקא בגלל חוסר האונים שלה, מותה הצטייר לי כמין התעללות, למרות שזה בהחלט לא היה כך. כולם רצו לעזור לה, אך לכול אחד הייתה דעה משלו. 

הרפואה היא לא מדע מדויק, כמו פיזיקה למשל. ברפואה לכל רופא יש דעה משלו, ועל החולה להחליט האם דעה זו מתאימה גם לדעתו.
אולי באמצעות ספר זה אצליח להעביר מסר לכל האנשים, שעליהם להילחם על זכויותיהם ועל חייהם, אפילו מול הרופאים הטובים ביותר הרוצים בטובתם!

אני כבר הרבה שנים לא נמצאת במסגרת ההיא, במסגרת המחלקה לאשפוז פנימי. אולי המקרה של ורה הייתה התחלה של סוף הקריירה שלי בתור רופאה קונבנציונלית... אבל זה הוביל אותי לקריירה אחרת, רוחנית, ובה אני מאוד גאה.

 כל הזכויות שמורות לד"ר ליאנה אורין סופר.
לתגובות שלח ל liana_a@netvision.net.il

 לראש הדף הקש כאן.
לעמוד בעיות ילדים הקש כאן.
לעמוד רפואה מטאפיזית הקש כאן.
לעמוד הספר "מי לקח את המיטה שלי?" הקש כאן.
לעמוד שחזור גלגולים הקש כאן.
לעמוד הספר "חלומות היפנוטיים" הקש כאן.
לעמוד ההיפנוזה הקש כאן.

  


 

מתוך הספר "רפואה מטאפיזית".

מוות כגאולהמסע אחרון

מאת ד"ר ליאנה אורין סופר.

זהו מקרה אמיתי. כל השמות שונו כדי לשמור על צנעת הפרט.

 פעם נשארתי לתורנות במחלקה הפנימית בה עבדתי. כמו תמיד, הייתי במפח נפש רק מהמחשבה על עוד תורנות ללא שינה. מאחר ועבדתי קשה מאוד, כל תורנות לילה נוספת הייתה בשבילי כמטען כבד ובלתי נשוא. הפעם הייתי מדוכאת יותר מהרגיל בגלל שהייתה לנו במחלקה חולה גוססת. כולנו ידענו שאין הרבה מה לעשות, כי הייתה בשלבים הסופניים בחייה עקב מחלת סרטן קשה עם גרורות בכבד. הגברת הנ"ל סבלה מצהבת קשה והייתה שרויה במין עירפול חושים כתוצאה מפגיעה כבדית.
בכל פעם שעברתי ליד חדרה, השתדלתי לא להסתכל עליה. לא היה לי נעים במיוחד להיות נוחכת בגסיסת האדם. אז עדיין לא האמנתי שהנשמה שלנו נצחית. אז הייתי רופאה קונבנציונלית גרידא, ושללתי כל אפשרות לחיים אחרי המוות.
בסיבוב רופאים בסוף היום המנהל העביר לי את כל החולים בליווי הוראות להמשך היום. ליד מריה (החולה הגוססת) הוא לא התעכב. רק אמר שעליי להרכיב לה עירוי לוריד מרכזי ( סובקלאויה). הרכבת עירוי מסוג זה כרוך בהתערבות די טראומטית עבור החולה. מאחר ומריה הייתה במצב די מעורער, אמרתי לרופא:
- "ד"ר דוד, בשביל מה לייסר אותה? הרי כבר יש לה עירוי רגיל?"
- היא צריכה נוזלים בכמות גדולה. אנחנו צריכים ווריד מרכזי כדי למלא אותה בנוזלים. היא מיובשת.
- "אבל אין מה לעשות איתה... נשאר לה לחיות שעות ספורות!... למה...
- (קוטע אותי) אל תתווכחי, ליאנה. פשוט תרכיבי לה וזהו.
- "יש לי המון מה לעשות בתורנות הזאת, אולי תרכיבו אתם לפני שתלכו הביתה? אם העירוי מסתבך, זה יכול לקחת שעה. אנא תעזרו לי, ד"ר דוד, אתה הרי אלוף בסובקלאויות!"
- לא. אני צריך ללכת. אני סומך עלייך שתסתדרי. מקסימום, קראי לרופא מרדים לעזרה.
הוא נעל את הדיון ונשארתי עם משימה שממש לא רציתי ליישמה.
מצד אחד, הייתה לי תחושה לא טובה לגבי ההתערבות הזאת. מצד שני, ידעתי שזה מיותר. לא הבנתי למה ד"ר דוד כל כך התעקש! הרי הוא ידע היטב שהעירוי הזה (במידה ויצליח) רק יאריך לה חיים לשעות ספורות. גזר דינה של מריה נפסק, היא הייתה בשלב המעבר בין החיים למוות ושום התערבות רפואית לא יכלה לעזור.
כשכל הרופאים עזבו, נשארתי לבד. ניסיתי לדחות ככול האפשר הכנסת עירוי מרכזי למריה. משכתי ומשכתי... עשיתי דברים אחרים, (במחלקה הפנימית תמיד יש הרבה מה לעשות),  והתעלמתי לגמרי ממריה ומההוראה של ד"ר דוד. חשבתי לעצמי, שעדיף לתת לה למות בשקט. אבל טעיתי...
ד"ר דוד צילצל במיוחד ושאל:
- מה קורה, ליאנה? יש לה כבר סובקלאויה?
- "לא, עדיין לא התפניתי אליה. היו לי דברים דחופים לעשות (שיקרתי)".
- אני מאוד מבקש להרכיב לה את העירוי הזה מיד! אם את צריכה עזרה, תבקשי ממישהו.
- "אני אסתדר, ד"ר דוד".
- גם אני חושב ככה. רק תזדרזי!
- "אני אשתדל".
 

לא הייתה לי ברירה אלא ללכת למריה ולהתחיל במלאכה כל כך שנואה עליי. הייתי בדרך למריה כאשר קראו לי בדחיפות לחדר מיון. רצתי לשם בשמחה רק כדי להימנע מהתמודדות עם מריה. במיון היה מקרה דחוף, הובאה אישה מבוגרת בהתקף אסטמה אשר התפתח להפסקת נשימה. היה צורך מיידי בהנשמה ובהחייאה. עזרתי לרופאי המיון בהחייאה, הצלחנו יפה ובמהרה האישה חזרה להכרתה, אך נשארה מונשמת ע"י המכשירים. היא הייתה מועמדת להעברה אליי למחלקה. פירוש הדבר שאצטרך לערוך לה קבלה מסודרת ולתת הוראות לטיפול. החלטתי לעשות זאת כבר כאן, במיון, כדי לחסוך זמן יקר. אך לא יצא לי... כי ד"ר דוד צילצל שוב. הפעם הוא כעס:

- ליאנה, מה קורה? יש לנו עירוי?
- ".... המממם, קראו לי למיון.... הייתה כאן החיאה... רוזה שלנו חזרה עם התקף אסטמה קשה, הנשמנו אותה..."
- למה את במיון? מה הם שמה לא מסתדרים? את חייבת להנשים כל החולים שמגיעים למיון?
- "אני כבר חוזרת למחלקה... אני מבטיחה להרכיב לה את העירוי מיד".
- אני אבדוק בעוד חצי שעה. תזדרזי!

לא הבנתי למה הוא כל כך ננעל על העירוי הזה. בדרך כלל ד"ר דוד לא נהג לצלצל ולבדוק אותנו. כאשר הוא היה נותן הוראות לתורנים, היה בטוח שהכל יבוצע. וכך היה באמת! אך הפעם... בגלל מצבה של מריה, כנראה הוא הרגיש שאני מתנגדת להתערבות פולשנית... מי יודע...
חזרתי למחלקתי עם פנים זעופות וביקשתי מאחיות להכין ציוד להרכבת העירוי. התברר שלא היה לנו ציוד. זה היה בשבילי סימן, שאולי לא אני צריכה לעשות זאת. קראתי לרופא קרדיולוג מיחידה לטיפול נמרץ לב. הוא היה חברי וידעתי שהוא ישמח לעזור לי. היה לי אצלו קרדיט רב, פעמים רבות נשארתי במחלקתו לתורנויות לילה.
צלצלתי לד"ר וודי, אך הוא היה עסוק באיזה החיאה, ביקשתי שיעבירו לי לפחות את הציוד לסובקלאויה, אך הם לא הסכימו. בסופו של דבר מצאתי את הציוד (קטטר והמוליך תוך ורידי) ביחידה לטיפול נמרץ נשימתי. הכל היה מוכן, היה עליי רק להרכיב את העירוי. אחיות עמדו לידי והיו מוכנות להוראות. ידעתי שמריה תסבול מהפרוצדורה. היא לא דיברה, רק עיניה התחננו אליי. האמת, שאיני בטוחה שהייתה מסוגלת לדבר, כי הייתה ממש במצב סופני! במצב כזה אדם כמעט ולא מרגיש כאב.
לא הצלחתי מהפעם הראשונה, ניסיתי שוב, אך גם נכשלתי. הרכבת עירוי מרכזי באדם מיובש, זאת מלאכה די קשה. כאשר ניסיתי בפעם השלישית, היא הפסיקה לנשום ומתה. מה הרגשתי? הרגשתי שהתעללתי בה, שלא נתתי לה למות בשקט, שהכאבתי לה, ועוד מיליון דברים המעודדים רגשי אשם. הייתי עצובה ורציתי לבכות, אך לא רציתי להביע את חולשתי ליד האחיות. ביקשתי מהם לנקות את הכל ויצאתי. ברגע זה הופיע ד"ר וודי. הוא אמר:

- מה קרה, ליאנה? קראת לי?
- "כן. אבל זה כבר לא משנה... היא הלכה..."
- מה היה לה?
- "סרטן מפושט בכבד, צהבת חסימתית, התייבשות ואנצפלופטיה".
- טוב, זה לא פלא שהיא מתה... למה קראת לי?
- "אתה אלוף בהכנסת SUBCLAVIA...."
- אההה... בטח זאת הייתה הוראה של דוד?
- "כן... הוא התעקש בטירוף, צלצל כבר פעמים. לא יודעת מה קרה לו..."
- עזבי, אל תיקחי ללב. לא יכולת לעזור לה!
- "אבל יכולתי לפחות למנוע ממנה את הסבל של פרוצדורה פולשנית!"
- את לא יכולת... עזבי, עוד מעט ייקחו אותה והכל יישכח.
- "תודה וודי, באי".

הוא הלך ואני נשארתי מהורהרת וזעופה. האירוע מרמר לי לגמרי את המשך היום. שמעתי שדוד צלצל שוב. האחיות מסרו לו את הבשורה במקומי. 

בראי הרפואה המטאפיזית:

היום אני מבינה שהשד הזה שנכנס בו ודובב אותו להרכיב למריה את העירוי, נשלח ע"י אלוהים. רק בראייה הכוללנית ניתן להבין למה היה עליי לעשות את מה שעשיתי. מריה סבלה מאוד במצבה הקשה. היא יכלה להישאר כך עוד זמן מה. כדי לעזור לה להשתחרר מגופה הסובל, היה עליי לבצע את הפרוצדורה שהייתה די טראומטית עבורה. אני חשבתי בתמימותי שאל לי להתערב שמא ייסוריה יגברו... אלא להפך. עזרתי לה, למרות שאז לא הבנתי זאת כך. ד"ר דוד הונחה ע"י השמיים כאשר דובב אותי בהתמדה כה מוזרה לבצע את הפעולה הנדרשת.
לעיתים, אנחנו חושבים שמעשינו מועילים או מזיקים. אך אין באפשרותנו לדעת זאת בוודאות, כי דרכי אלוהים לרוב מוסתרות. איך ניתן לגלות את הדרך הנכונה באמת? האם ניתן לעשות זאת בכלל? מי יודע...
אנחנו רק הכלי בידי היוצר, אף שניתנה לנו זכות הבחירה.

כל הזכויות שמורות לד"ר ליאנה אורין סופר.
לתגובות שלח ל liana_a@netvision.net.il

 

לראש הדף הקש כאן.
לעמוד בעיות ילדים הקש כאן.
לעמוד רפואה מטאפיזית הקש כאן.
לעמוד הספר "מי לקח את המיטה שלי?" הקש כאן.
לעמוד שחזור גלגולים הקש כאן.
לעמוד הספר "חלומות היפנוטיים" הקש כאן.
לעמוד ההיפנוזה הקש כאן.
  

על הגג

בברכה, ד"ר ליאנה אורין סופר.
שיהיה לכם יום נפלא!

  


+ הוסף תגובה חדשה
תגובות: (צפה ב-  תגובות בעמוד זה)
Loading בטעינה...

Go Back  Print  Send Page
+ שלח משוב

'מרכז אור הנפש' - ד"ר ליאנה אורין סופר. רח' הוברמן 4, פתח תקווה, 49353.
טל': 03-9339026 , 052-3267073


Powered by e-web